החלטה בתיק ע"מ 1469/10

כתב הערר שהוגש בתיק רחב יריעה. אך במהלך הדיון, ולאחר שנדרש הסנגור להבהרות ביחס לגרסת העורר, עולה כי העורר מודה כי נהג ברכב נשוא הדיון, וכי עיקר תלונתו היא כי יש אפליה בינו לבין המעורבים האחרים. עוד אמר כי אין כל חשש משיבוש הליכי משפט נוכח העובדה כי העדים מסרו כבר עדות.

מהדיון בפני עולה לכאורה התמונה הבאה, אשר אף אם אינה מדויקת בכל פרטיה- היות וטרם נשמעו העדים - היא יכולה לתת תמונה כללית של האירוע.

שני תושבי ישראל ביקשו למכור רכב שהיה ברשותם, תוך שלכאורה הם מבקשים לטעון כי הוא נגנב מהם, כפי הנראה כדי להונות את חברת הביטוח.

אותם ישראלים נפגשו עם העורר ועם מעורבים אחרים, ולפי גרסת הישראלי שהיה ברכב, בשלב מסוים העורר נהג ברכב נשוא הפרשה במהירות רבה כאשר הישראלי -אסף- לטענתו חושש לחייו, עד אשר בשלב מסוים עזב את הרכב, והעורר נעלם עם הרכב.

מהתובע שמעתי כי עניינם של הישראלים האמורים הועבר לרשויות בישראל, וכפי הידוע לנציגי התביעה טרם נתקבלה החלטה בעניינם.

אין גם מחלוקת כי העורר הוא שנותר במעצר. עמדת הסנגור בתום הדיון הייתה כי כל המעורבים בפרשה נושאים באחריות לאירוע, והותרת מרשו במעצר היא בגדר אפליה אסורה.

שמעתי במשך זמן לא קצר את טיעוני הסנגור, אשר כאמור היו רחבים עד מאוד, בתחילת הדברים, ולאחר שאלות הבהרה מבית המשפט הצטמצמו לשאלת האפליה בעיקרה.

אלא שלכך השיבה התביעה כי אין דין אחד לעורר ולשאר המעורבים, משום שחלקו של העורר בפרשה אחר ושונה מהותית.

בעוד שהאחרים, ומבלי לפגוע בחומרה שבכך, ביקשו לבצע הונאת ביטוח, נקט העורר בסדרה של פעולות, חלקן אלימות כדי לשלול את הבעלות על הרכב והלכה למעשה הרכב נעלם. העורר גם שיבש לפי כתב האישום את הליכי החקירה, בכך שניסה להשפיע על עד לומר שלא ראה אותו ברכב המדובר, בהמשך העורר תקף באגרופים, על פי האמור בכתב האישום, עד שהובא לשם עימות,  ואף השליך לעברו חפץ, ולבסוף הוא מואשם בעוד ניסיון לשיבוש הליכי משפט, לאחר ששוחח-איים על עד שישנה את הגרסה שמסר.

נזכיר כי גרסתו של העורר הייתה כי כלל לא עלה לרכב המדובר, בעוד עדים העידו שהוא נהג ברכב. אלא שראשית לכול, יש לציין כי בפני ולאחר סידרה של שאלות השיב הסנגור בשם העורר כי אכן היה ברכב ונהג בו. אך הסבר מפיו לאן נעלם הרכב ולמי מסר אותו לא שמעתי.

התהייה האמורה היא שמחזקת את העמדה, כי מעמדו של העורר בפרשה שונה מהותית  ממעמדם של המעורבים האחרים ומחזק את ראיות התביעה על אותה נסיעה פראית, כאשר המעורב אסף מצוי ברכב. ממילא הדבר מחזק לכאורה את גרסת התביעה, כי העורר הוא שגנב את הרכב. בנסיבות  אלה אין מקום להשוות את מעמדו של העורר למעמד המעורבים האחרים, ובאין השוואה אין אפליה.

השאלה הנשאלת היא האם בנסיבות האמורות, כאשר לתביעה ראיות בעלות משקל רב, יש מקום לשחרור בערובה?

העורר שוחרר לא מכבר מהכלא כאשר תלוי ועמד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. לעורר עבר כבד בעבירות רכוש ופריצה לרכב. עברו של עורר מחד, והתנהלותו בתיק זה, כאשר אינו מהסס לאיים על עדים, ואף לתקוף אחד מהם בתוך תחנת המשטרה- ולעיני השוטרים, מעידה על פניה כי מדובר באדם שאין לו מעצורים, כי הוא מסוכן לציבור וכי החשש משיבוש הליכי משפט והימלטות מאימת הדין אינם בגדר חשש שווא.

לאור האמור לא ראיתי לנכון לדון ביתר טענות העורר בכתב הערר במיוחד לאחר שבפני הודה כי נהג ברכב, אך ראוי לציין כי כב' השופט קמא דן בפירוט רב בטענות הסנגור וטעמיו מקובלים עלי.

גם לטענה כי לאחר מסירת עדות אין חשש לשיבוש אין מקום. די לעיין בפרט החמישי ולראות כיצד לכאורה העורר אינו מהסס לאיים על עד לשנות את עדותו, וזאת כאמור בצד החשש להימלטות מאימת הדין והקושי המעשי לאכוף באזור תנאי שחרור בערובה דוגמת מעצר בית.

לאור האמור הערר נדחה. לאחר סיום פרשת התביעה יוכל העורר להגיש בקשה לעיון מחודש בהחלטה זו.

ניתנה היום, 7 באפריל 2010,כ"ג בניסן התש"ע, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

שופט    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: